והפעם...על מחשבות על דכאון, חרדות ואילוזיות.......

המון אנשים הם בלתי יציבים. זו אולי התופעה הנפוצה ביותר של שנות ה - 2000.

חלקם סובלים מחרדות, חלקם סובלים מדכאון, חלקם סובלים מאילוזיות, חלקם ממניה דיפרסיה, חלקם מפארנויות.

הרבה מאד מהאנשים מטפלים בעצמם בטיפולים פסיכיאטריים ומצליחים לנהל חיים מאוזנים לצד מחלות הנפש.

חלקם האחר לא מקפידים על טיפול או לא מספיק סובלניים בשביל למצוא את הטיפול המתאים ואז הם סובלים ובני הזוג שלהם סובלים עוד יותר.

אנשים שכאלה מגיעים מהר מאד לשימוש באלימות, בין אם זה אלימות מילולית ובין אם זה אלימות פיזית. החיים לצידם אינם פשוטים כלל ועיקר.  בן הזוג הנורמטיבי, מוצא את עצמו חי עם האויב, ועד מהרה מגיע הפירוד.

עם בני זוג שכאלה, שאינם מאוזנים, לא ניתן להגיע להסכמות בשלבים מוקדמים. כל פעולה מתפרשת בצורה מעוותת.

במצב דברים שכזה, אנחנו נעזרים בשירותיו של בית המשפט  אשר מקבל החלטות ממקום יציב ושפוי, למען כלל בני המשפחה ובמיוחד עם עין בוחנת ודואגת על הילדים.

במסגרת ההליכים, בן הזוג הלא מאוזן נדחק הרבה פעמים אל הקיר ומוצבת לו מראה מול הפנים. הוא גם מתקשר עם עו"ד ונעזר בבני משפחה באופן אשר יכול לסייע לו לשקם את עצמו.  דווקא לעתים ההליכים המשפטיים המובילים את התא המשפחתי אל עבר פירוקו, הם אלה שמצילים את התא המשפחתי לאחר שבן הזוג הלא מאוזן נדחק אל הפינה ומתחיל לטפל בעצמו.

ככה, אני מוצא את עצמי לא רק עורך דין, אלא גם "מומחה" לבריאות הנפש, כאשר החלטות פעמים רבות מתקבלות לאחר הבנה עמוקה ככל האפשר את מצבו של בן זוגו של הלקוח.

הבעיה הגדולה במקצוע שלי היא כאשר אני מייצג את אותו אדם בלתי מאוזן, המסרב להתאזן, ושאינו מבחין בין אוייב לידיד. זה נדיר. אבל בתוך אלפי תיקים בהם ייצגתי, כבר ראיתי גם את זה.

גיל.

היא הגיעה שבורה אלי.....

יום רביעי, פגישת ייעוץ, היא נכנסה למשרד,  גבוהה, שחומה, עיניים בהירות, כבויה. כולה מכונסת בעצמה, רוב הזמן מבט חלול זרוק אל הרצפה, אוחזת  ביד שלושה קלסרים עבים, מלאים בניירות.

היא מתיישבת באפיסת כוחות, ואומרת לי שהיא כבר שלוש שנים וחצי שנים בתוך תהליך הגירושין ושואלת האם אסכים לקחת את התיק שלה לטיפולי.

היא מספרת על עורך הדין שמנהל לה את התיק, על השרלטנות שלו, על כך שלא הכין אותה לדיונים והיא התבזתה על דוכן העדים, על כך שלא דאג לאיסוף והגשת ראיות לקראת דיוני ההוכחות, על כך שהשופטת "ירדה" עליו, על חוסר הביטחון שהיא הרגישה איתו, על כך שהיא מרגישה בודדה מאד במערכה המשפטית, שאין לה מורה דרך, שאין לה מנהיג, שאין לה על מי לסמוך.

אני רואה את היכולות האדירות שיש לאישה הזאת אבל אני גם רואה כיצד היא כלואה בתוך תהליך שכתש אותה. אני
רואה כיצד השנים בבתי המשפט, כשהיא נוחלת מפלה אחר מפלה, סוגרים עליה.

בתוך תוכי החלטתי שאני עוזר לאישה הזאת. הרי לא יעלה על הדעת לאפשר לאדם כל שהוא להישאר במצב שכזה. החיים קצרים והיא חייבת לגלות שיש אור בקצה המנהרה.

קיבלתי את התיק לטיפולי. העמדתי צוות של עורכי דין שיעשו בחודש ימים  מה שעורך הדין הקודם שלה לא עשה במשך שלוש וחצי שנים. בקשות, תגובות, הזמנות עדים, הכנות לחקירה, סגירת תיקים שאינם מועילים, פתיחת תביעות חדשות שלא הוגשו, חיזוק ומתן ביטחון אדיר ללקוחה, תוך הכנה לקראת הצפוי לרבות הבנת הסיכויים והסיכונים.

כעבור חודשיים, ראיתי אותה שוב, אחרי אין ספור פגישות שהיא ניהלה עם עורכי הדין שהעמדתי לניהול התיק שלה.
העיניים אותם עיניים, אבל הפעם הן פתוחות לרווחה.
הראש כבר לא מוטה מטה אל מורם מעלה.
החיוך, הוא לא חיוך של מבוכה, אלא חיוך של תקווה.

ואני....בתוך תוכי אומר לעצמי....כמה חשוב למצוא את האנשים הנכונים באמצע הדרך.

גיל.