שלושה גברים, שלושה סיפורים שונים, עם נרטיב אחד ברור של אלימות נשים. כן - יש דבר כזה.

איזה יום משוגע. בדרך כלל זה מפוזר על פני תקופה הסיפורים האלה, אבל אתמול, זה הגיע במכה אחת, תרתי משמע. 

אני יושב במשרד,  הם נכנסים זה אחר זה לפגישות ייעוץ. 

אחד רואה חשבון. השני בעל חברת הייטק מצליחה, והשלישי, עובד הוא מהנדס חומרים. 

הם בגילאי  40 - 50. 

הם חיים עם אישה שממררת להם את החיים. 

הם חווים צעקות, הם חווים השפלות, הם חווים מכות פיזיות (חלקם) והם לא יכולים להגיב כי ברגע שיגיבו הם יודעים שהם יהיו מאחורי סורג ובריח..

אצל אחד, זה התחיל אחרי הלידה של הילד השלישי. אצל השני, זה היה מיד לאחר החתונה  - היא התהפכה לו. אצל השלישי, זה תמיד היה , עוד לפני הנישואין, וכל פעם הוא חשב זה יעבור (אם יעברו בית, אם יוולד עוד ילד...) אבל זה מעולם לא עבר, רק החמיר.

הביטחון העצמי שלהם נפגע. הערכה העצמית שלהם נפגעה.

הם יוצאים בבוקר לעבודה והם לא יודעים האם תחכה להם מזוודה עם הדברים האישיים שלהם  והמנעול יוחלף.

הם לא יודעים מתי תהיה הסופה הבאה.

הם לא יודעים איזה דבר קטן ידליק אותה  ויהפוך אותה עליהם.

הם לא רוצים להתגרש, אבל הם מבינים שאין להם חיים רגילים, מהם מבינים שהם חיים בסרט, היה להם חלום של משפחה, אבל כעת יש להם סיוט.

לכל אחד נתתי את העצות והפתרונות שמתאימים לו.

לאלו שחשבתי שיש עוד מה לעשות בשביל להציל את התא המשפחתי, נתתי הנחיות מסויימות.

לאלו חשבתי שאין כל סיכוי, ייעצתי אחרת.

ואני.....אני זוכר להוקיר תודה.

דוב הקוטב הצפוני, היועצת העסקית, והבעלים של משרד עורכי דין המתמחה בענייני משפחה.

עוזרת המנכ"ל שלי הציעה שניקח יועצת עיסקית. היא ידעה כמה אני משתוקק לפתח את העסק ולחדור למקומות חדשים, והציעה שנעשה את זה. 

יועצת עיסקית אמרתי ? בשביל מה , מישהו באמת מבחוץ יכול לייעץ לי לגבי העסק שלי, שהקמתי אותו בעשר אצבעותיי, דקה אחרי שסיימתי את ההתמחות במשרד עורכי דין מוביל המתמחה בדיני משפחה ?! מישהו באמת יכול לייעץ לי כיצד לנהל את העסק שלי אחרי מאות הספרים שקראתי על ניהול עסקים, ניהול עובדים, שיווק, מכירות ?! מישהו באמת יכול להיכנס אל תוך המחשבות שלי, המהווים שלי, המטרות שלי, ולסייע לי לתרגם אותם לעשייה מנצחת ?! מישהו באמת יכול לקחת את המשרד הגדול ביותר בדיני משפחה באזור הדרום ולהפוך אותו למשהו עוד יותר מדהים ממה שהוא ?!

ברור שהייתי סקפטי. כבר 13 שנים אני עושה את הכל לבד. אני זוכר את ההתחלה סיפרתי לעוזרת החדשה שלי.  הייתי שולח את הדואר, אני הייתי מתייק את המסמכים בקלסרים, אני הייתי עונה לטלפונים, אני הייתי המאבטח, השליח, איש השיווק, איש המכירות, משקה העציצים  והמנקה של העסק שלי. עסק שהקמתי מ - 12,000 ש"ח שהספיקו לי לרכישת מכונת צילום ומעט ספרות מקצועיות הכרחית שהייתי חייב. 

עסק שכל שנה צמח ונאלצתי לעבור ממשרד אחד למשרד שני ושלישי, מאחר ולא היה מקום. אני זוכר את המשרד הקטן, בקומה השנייה, בבניין המשרדים בלב העיר, בגודל של 16 מ"ר. הייתה שם ריצפת PVC נוראית שהשאיר אחריו רופא שיניים ששכר שם לפני. הבאתי סיני שיסייע לשפץ את המשרד. משהו בסיסי, רק צבע לקירות ולהוריד את ה - PVC. מהר מאד מצאתי את עצמי עובד ביחד עם הסיני על הורדת ה PVC מהרצפה. אני והוא, קורעים על ארבע, ועם שפכטל, עוברים סנטימטר אחרי סנטימטר להוציא את ה PVC. הייתי צריך להביא עוד סיני שיסייע לו אולם לא היה לי כסף. בסוף אותו יום הרגשתי שאני הסיני של הסיני.  

וככה כל שנה, עברתי למשרד אחר, מ - 16 מ"ר, ל - 30 מ"ר, ל - 57 מ"ר, ולאחר מכן ל - 250 מ"ר. 

היועצת העיסקית ואני התחלנו בישיבות שבועיות. היא התחילה לחדור למקומות האינטימיים ביותר של העסק. היא התחילה לשאול שאלות.  אני מנסה לענות, לפעמים מתקשה לענות, ולפעמים מתחמק מלענות. התחלנו לדבר על יעדים, על מטרות, על מספרים, על שירות, על מקצועיות, על עובדים, על חלומות, ועל עוד אלף ואחד דברים. זה לא המגרש הביתי שלי. המגרש הביתי שלי זה אנשים שאני עוזר להם ולא שהם עוזרים לי. אני זה שנותן, אני זה שדוחף, אני זה שמחלץ מצרה, אני זה שלוקח לחיים חדשים. ופתאום אתה בצד שעוזרים לך, ואתה  צריך לאפשר לאחר לעזור לך, ופתאום אתה הוא זה שאין לו את כל התשובות.  

באחת הישיבות היא שאלה אותי למה אני עושה את מה שאני עושה ? האמת....מי יודע מה הוא עושה את מה שהוא עושה. כל ניתוח של הדברים בדיעבד יהיה חלקי וספקולנטי. התחלתי להרהר בקול, שיתפתי אותה בכך שההורים שלי התגרשו כאשר הייתי בן אחת עשרה ואני הוא זה שהחליט שהוא נשאר עם אבא שלו. סיפרתי על כך שאחרי שנה ההורים שלי חזרו האחד לשני, ובגיל שתיים עשרה אני עומד איתם מתחת לחופה כאשר הם נישאו זה לזו מחדש. סיפרתי על כך שבגיל 18, רגע לפני שאני מתגייס לצבא, הם החליט להתגרש שוב. 

משם קפצתי לאוניברסיטת תל אביב. כאילו שבשנים האלה לא קרה דבר אשר הביא אותי למקום שבו אני נמצא היום. סיפרתי על השנה השנייה באוניברסיטה. אבל תיכף נחזור לשנה השנייה אמרתי לה. קודם נספר על השנה הראשונה. השנה הראשונה בכלל התחילה בפקולטה למדעי החברה בחוג לכלכלה. כן, ככה התחלתי את הלימודים שלי. לא יודע מה חשבתי לעצמי - להיות כלכלן. נכנסתי לשיעור, והזדחלתי לאחת השורות האחרונות כי הגעתי באיחור. המרצה הסביר בלהט בלתי רגיל מדוע לא ניתן לחלק מספרים באפס. עד מהרה הרגשתי כיצד מתפתחת לה "גולה" בגרון, תחושת מחנק וזיעה מציפה אותי, ואני מוצא את עצמי סטודנט נבוך וצעיר, אוסף את חפציו המעטים, והולך, אל משרד הרישום של האוניברסיטה למצוא משהו אחר ללמוד. ואז הגיעה ההברקה הגדולה. תלמד משהו שאתה אוהב אמרתי לעצמי, משהו שאתה נהנה ממנו, וככה מצאתי את עצמי נרשם לחוג מדעי המדינה. עשיתי שני קורסים מדהימים במדע המדינה. למדתי על מפלגות, על מבנה השלטון, על מבנה של מדינות בכלל, על התפתחותה של הדמוקרטיה. עד מהרה חלחלה במוחי ההבנה שאני מאד נהנה מהלימודים אולם פרנסה לא תצמח מהשלמת תואר במדע המדינה. ושוב פעם, תוך פרק זמן קצר, אני מוצא את עצמי בדרך אל משרד הרישום. הפעם אמרתי לעצמי נלמד משפטים. משפטים נראה לי נחמד. אימי הייתה מזכירה של שמגר כשהיה הפצ"ר, ולאחר מכן עבדה כקלדנית במשרד עורכי דין, התבדחתי עם עצמי שזה מספיק קרוב לתחום, והחלטתי להירשם לפקולטה למשפטים. זה נראה לי מקצוע שפותח דלתות. לא חשבתי על עריכת דין. 

נו....היא אומרת לי...איך כל זה קשור לכך שאתה ב 13 שנים האחרונות מקדיש את חייך לניהול תיקי גירושין ? 

החזרתי אותה לשנה השנייה באוניברסיטה - הפקולטה למשפטים. קורס דיני משפחה. המרצה היה משעמם בטירוף. אבל המתרגל היה גדול מהחיים, מלא תשוקה, עורך דין מבריק מהשורה הראשונה בתחום דיני המשפחה. אני זכור בדיוק את השיעור אמרתי לה. הוא דיבר על פסק דין בבלי. 1000/92. המספר הזה חרוט לי לנצח בזיכרון. מדובר בפסק דין מכונן בתחום דיני המשפחה, אבל לא זה מה שנגע בי. מה שנגע בי זה הסיפור האנושי של אותה אישה שגם סבלה במהלך הנישואין וגם קופחה בסיומם. הסיפור האנושי שלה, האלימות שחוותה, התיאורים הפלסטיים של המרצה את מה שעבר על אותה אישה, נעצו באותו רגע בליבי את חץ "דיני המשפחה" שכן באותו רגע הבנתי מה אני הולך לעשות בחיי. 

משם הדרך הייתה ברורה. את כל הקורסים שלי לקחתי בתחום דיני המשפחה, וכמובן מהר מאד טרום התמחות במשרד עורכי דין מוביל בתחום והתמחות באותו משרד, ועם סיום ההתמחות וסיום המבחן של לשכת עורכי הדין, פתיחת משרד שעוסק רק בתחום דיני המשפחה. 

היא יושבת ומסתכלת עלי. ידעתי שהיא הולכת לשאול עוד שאלה קשה שלא בטוח שתהיה לי תשובה. אני לא אוהב שאין לי תשובות. אני איש של תשובות. אני איש של פתרונות. יש לי ניסיון אדיר באנשים, במצבים, במשפטים. לא אוהב שאין לי תשובות. 

נו...ומה מייחד אותך ? מה כל כך שונה במשרד שלך ? היא שאלה ושתקה. השתיקה בחדר סימנה שעכשיו תורי לענות ואני מוצא את עצמי בוחר את מילותיי. "סיפרתי לך על הנהלים המחמירים שיש לי במשרד, ועל הקוד הארגוני, ועל כך שזה המשרד הגדול ביותר בתחום דיני המשפחה באזור הדרום, ועל חובת ההשתלמויות שעורכי הדין חייבים לעבור, ועל כך שאנחנו לא מוותרים, נלחמים, שוכבים על הגדר עבור הלקוחות, ועל כך שאני לא מסכים שאף אחד יתעסק עם האנשים שלי ואף אחד לא יפגע בלקוחות שלי, ועל כך שאני הופך עולמות בשביל שהלקוחות שלי ירגישו ביטחון, יציבות וודאות". 

"כן...(היא אומרת). אני מבינה. את כל זה כבר סיפרת.  אבל תזכור אנחנו בייעוץ עיסקי. אנחנו לא בשלב הטפיחה על השכם ולומר כמה אתה גדול ומיוחד". 

ספר לי עוד דברים מיוחדים. 

סיפרתי לה על המטרה שלי לסייע לכמה שיותר אנשים. סיפרתי לה שזו התשוקה הגדולה ביותר שלי. לקחת אנשים מהמקום הנמוך ביותר בחייהם ולשים אותם בחיים חדשים. זה מה שאני אוהב. לפתור בעיות. לתת פתרונות. להיעזר בכל ארגז הכלים האדיר שרכשתי במהלך השנים ושהקניתי לעובדים שלי. 

היא עדיין לא הייתה מרוצה. 

סיפרתי לה על כך שמה שמנחה אותי זה טובתו של הלקוח. האינטרסים שלו. אני לא רואה שום דבר מול העיניים. לא את השם שלי, לא את שכר הטרחה, כמו מאבטח אישים שיהיה מוכן להקריב את עצמו למען הלקוח שלו. 

אני מסתכל על העוזרת שלי. שנוכחת כל העת בחדר. אני מסתכל חזרה על היועץ העיסקית, ואני רואה שהיא רוצה עוד, היא רוצה שאני אקח אותה עוד פנימה אל תוך העשייה שלנו, היא רוצה למצוא את התמצית של הדברים שמייחדים אותנו כל כך. 

לפתע נכנסה שיחת טלפון מהמזכירה. המזכירה יודעת לא להפריע לי כשאני מנהל פגישות. לא משנה עם מי. פגישה זו פגישה. וכולי שם. משום מה המזכירה בחרה כן להפריע. ובצדק. היא הודיע לי שהפגישה עם הפסיכיאטרית נקבעה לעוד שלוש שעות.  אמרתי לה תודה ושתמסור לד"ר הנדל שאני אגיע ביחד עם הלקוחה. 

היועצת העיסקית הסתכלה עלי וביקשה להבין מדוע אני מצטרף לפגישה של לקוחה שלי עם פסיכיאטרית. אמרתי לה "מה זאת אומרת. אני ביקשתי לארגן את הפגישה הזאת עבור הלקוחה שלי. יש לי לקוחה שהיא במצוקה אדירה. היא עברה איומים קשים לפני שהיא הגיעה אלי, היא נכנסה לחרדות , חרדות אשר משתלטות עליה, וגם פוגעות לה באיכות החיים אבל גם פוגעות לה ביכולת הקוגניטיבית שלה". ואיך זה קשור אליך היועצת העיסקית שואלת ? ושוב אני תוהה כיצד היא לא מבינה. "כל מה שקשור ללקוחות שלי זה בתחום אחריותי. ברגע שהיא נהייתה לקוחה. השלמות הפיזית והנפשית שלה כמו גם מצבה הכלכלי ועתידה, בראש מעיניי. אני אומנם עורך הדין שלה. אבל אני האיש הכי קרוב אלי, שרואה אותה ברגעיה הקשים ביותר, ואיך אפשר להעלות על הדעת שלא אושיט לה עזרה, הכוונה, הדרכה, בכל מה שאני יכול לעזור לה". 

היועצת העיסקית ביקשה שאמשיך. "אורנה. זה נראה לי ברור מאליו. כל מה שאני יכול לתת ללקוחות שלי אני נותן. אם לקוח שלי לא מספיק חזק לעבור את הליך הגירושין, אני אדאג שהוא יעבור התחזקות רגשית עם יועצת שאני סומך עליה, ורק לאחר מכן נתחיל בתהליך. אם לקוח שלי נמצא בבעיה עם המשכנתא שחזרה לו כי בן הזוג שלו סגר את החשבון,  אני אטפל לו בבעיה מול הבנק. אם לקוח שלי תבעו אותו בתביעה שלא בתחום העיסוק שלנו, אני יום למחרת לוקח אותו יד ביד למומחה בתחום ודואג שהוא יקבל את השירות המקצועי ביותר ואת המחיר הטוב ביותר,  ובוודאי שאם יש לי לקוח שנמצא במצוקה רגשית אני אדאג בעצמי שהוא יקבל טיפול מתאים לרבות אצל פסיכיאטרית שאני עובד איתה". לא משאירים פצועים בשטח. חיים חדשים. זוכרת ? לוקחים את הלקוחות שלנו לחיים חדשים. זה מה שאני עושה. בשביל זה אני קם בבוקר", אמרתי, ושתקתי. 

דממה בחדר. היא מעכלת את הדברים שנאמרו בלהט ותשוקה. היא מתחילה להבין את המסירות האדירה שלנו ללקוחות. היא מתחילה להבין מה מייחד אותנו. היא מתחילה להבין שהחיבור שלנו עם הלקוחות הוא מסוג אחר לגמרי. משהו אישי, מחבק, עוטף, משהו שמגיע מהלב, מהנשמה, משהו שמלווה בתחושת שליחות אדירה. 

עוד היא אומרת לי, ספר לי עוד, ספר לי למשל מה עשית בשבוע האחרון. "הייתי בשלושה דיוני הוכחות, בסיכומים בעל פה, בפגישת מו"מ עם עוד שני עורכי דין, ובהרבה פגישות ייעוץ עם אנשים נפלאים שרוצים שנסייע להם". לא היא אומרת לי, ספר לי על האופן שבו אתה עוטף את הלקוחות שלך.  למרות שכל מה שאנחנו עושים נראה לי כל כך טבעי, ראיתי שהיא מתעניינת בזה מאד, וסיפרתי לה על שני דברים שקרו השבוע בעניין הזה. 

האחד, לקוחה יקרה מאד שלי התגרשה. סוף סוף קיבלה את הגט המיוחל. לא היינו בלחץ על הגט עצמו כי הפירוד כבר היה מזמן, אבל לאחרונה כבר החל להתעורר אצלה הרצון לפתח זוגיות, והיא התחילה להרגיש מעט לחץ בכיוון, אז עם קצת מאמץ, יוזמה, ונחישות, הצלחנו להביא הגט המיוחל. כמובן, שהייתי איתה בגט. למרות שמדובר בטקס דתי ואין בו שום דבר משפטי, אבל החלטתי שיהיה נכון להיות איתה שם, רק בשביל שתמשיך להרגיש את הביטחון שהיא מרגישה כשהיא איתנו. בזמן שכתבו את הגט אמרתי לה חצי בצחוק חצי ברצינות שאת הבחור הבא היא מביאה אלי למשרד. אני אבדוק אותו ואני אאשר אותו. פעם אחת היא כבר טעתה. אנחנו לא רוצים עוד טעויות. היא צחקה ואמרה תודה ואמרה בטח. ואני בתוך תוכי באמת מתכוון לכך שבעוד שנה או שנתיים או חודשיים, אנחנו נשב, ואני אבחן אותו, כי אני רוצה את הכי טוב בשבילה". 

ומה הדבר השני שקרה לך השבוע.

"עוד לקוחה סיימה את הליך הגירושין. אחרי שלוש שנים של הליכים קיבלנו פסקי דין מדהימים. היא הביאה מתנות לכולם, ברכות, חיבוקים ונשיקות. והינה רגע לפני שאנחנו מסיימים את הפגישה אני אומר לה את הדבר הבא: תמר, את מחזיקה כעת סכום מכובד בבנק. אם תשאירי את הכסף בבנק הוא יתנדף לך. אני דואג לעתיד שלך ומתוך אותה דאגה אני רוצה שאת ואני נתכנן ביחד מה את הולכת לעשות עם הכסף. ואכן מאותה נקודה המשכנו בעוד שעה של שיחה על מה היא הולכת לעשות עם הכסף, היכן היא תשקיע אותו, וממה היא צריכה להיזהר. זה כבר לא קשור לניהול תיק הגירושין. זה קשור לאהבה". 

"את מבינה אורנה ? את מבינה מה שאני מספר לך. את מבינה את החיבוק שאנחנו נותנים כאן במשרד. את מבינה את הייחוד ? את מבינה שזה לא רק כשמתגרשים  ולא רק שירותים משפטיים ??!!"

תעודת כשרות לתרנגול.

כבר בתחילת ההליכים הוא רצה להתגרש. היא בוודאי גם שהייתה מוכנה לכך, הרי היא פתחה את כל הליכי הגירושין לאחר שלא יכלה לסבול עוד את הבגידות שלו וההשפלות שהוא גרם לה בתוך הבית מול הילדים ומחוץ לבית.

והינה מגיעים לדיון הראשון. באוויר נדמה שיש הסכמה להתגרש.....ואם אכן כך הם פני הדברים אפשר לסיים את זה מהר ובהסכמה ועוד לשמור על חיוך.

אך לא . הוא החליט שהוא רוצה את זה קצת אחרת.

הוא אמר שיש תנאי אחד להסכמה שלו להתגרש. הוא מבקש שהיא תחזור בה מכל האשמות שהיא האשימה אותו והוא נותן לה גט על המקום. הוא הבהיר שזה חשוב לו מאחר וכאשר הוא יבקש לפתוח פרק ב', הוא רוצה "רקורד נקי".

היא סירבה לחזור בה. הוא הודיע, שאין גט, והוא דורש לנהל הליכי הוכחות בהן הוא יוכיח את "חפותו" ואת "כשרותו".

שלוש שנים של הליכים הם ניהלו בבית הדין הרבני. אחת עשרה דיונים. בהם הוא מתנגד להבאת ראיות, מחליף עורכי דין, מתנגד להצגת פירוט שיחות , מתנגד להעדת המאהבת שלו, מתנגד לחשוף כרטיסי אשראי, מתנגד לכל דבר אפשרי,  הוא עומד על דוכן העדים ונחקר בחקירה צולבת, חקירה חודרנית, על דברים שבנפש, על דברים שבלב, על ערכים כושלים, על סטייה מדרך, על מזימות, על הפגיעה בילדים שלו, על דברים שכתב בהזדמנויות אחרות, על טענות שהוא טען בלי ראיות, על הכפשות שהכפיש, על הפרות של צווים שיפוטיים, על תלונות במשטרה.....

הוא עומד שם על הדוכן ומתחמק משאלות. הוא מדבר בפתוס גדול, עם כריזמה אדירה, עם כושר רטורי משובח,  אולם המילים....אוי המילים הריקות, אוי....ההתחמקות מהתשובות האמיתיות, ...אוי ...בטיפשותו....חושב שכולם מסביבו עיוורים וחרשים .........אוי היהירות, אוי ההתנשאות....אוי הנפיחות העצמית שמעוררת תחושות קבס.

שלוש שנים עברו.  הוא נראה כמו  תרנגול שמרטו לו את הנוצות.  עייף, מותש, מובס.

הוא מבין את הטעות הגדולה שעשה. הוא מבין ש"זיכוי מוחלט" לא יהיה כאן אחרי הליכים שכאלה.

הוא מבין  כמה אנרגיה ומשאבים הוא בזבז על דבר שמלכתחילה נדון לכישלון.

הכסף נגמר, האנרגיות נגמרו, הסבלנות הגיעה אל קיצה.

הוא הודיע שהוא מסכים להתגרש. הוא כבר לא רוצה שהיא תחזור בה מכל האשמות שהאשימה אותו. הוא ויתר על החלום שלו לרקורד נקי.  הוא רק רוצה לסיים את זה מהר...כמה שיותר מהר מהר... מאחר והוא הבין שכל דיון, כל חקירה, כל עד שמביאים נגדו, רק מעמיקים עד צוואר את מצבו.

הגט סודר.

מערכת היחסים שהייתה בינו ובינה הושמדה כליל.

זיכוי מוחלט - ממש לא.

אולי, שיחרור מוקדם בשל מצב נפשי קשה.

ארוחת בוקר במלון וולדוף אסטוריה במנהטן

היא נכנסה אלי למשרד, כולה צוהלת ומלאת חיים, אנרגטית, סקסית, מבושמת מאופרת, היא מדברת עם כולם, כולם מדברים איתה, היא מוכרת מאד בתחום העיסוק שלה, שם דבר הייתי אומר,  מזמינה מהמזכירה קפה, שופעת ביטחון עצמי וכריזמה.

"חקרתי עליך" היא פותחת ואומרת. "אני כבר חודש ימים עורכת בדיקות וחקירות, שואלת, מתעניינת, קוראת, מדברת עם חברים, וכולם אמרו לי. "גשי לגיל שחף".

נשארתי מאד ענייני. לא אוהב לגלוש (לפחות לא בהתחלה) לעניינים אישיים לרבות ענייני המוניטין האישי שלי גם אם זה נורא מסקרן וגם אם זה מחמיא לי מאד. מדובר בפגישת ייעוץ ראשונה, ואני כולי ממוקד באדם שיושב מולי, בצרכים שלו, בסיפור שלו, ברצונות שלו, הרי בסופו של יום הוא בא בשביל שאני אוכל לעזור לו, והזמן יקר והמלאכה מרובה.

היא סיפרה על הווילה בארסוף, על הג'יפ, על הנסיעות לחו"ל, על הסקס המדהים עם בעלה (??) על המוניטין שיש לעסק שלהם. היא סיפרה כמה היא אוהבת אותו, כמה היא כרוכה אחריו, ועל כך שיש ביניהם פער של 25 שנים. היא סיפרה וסיפרה וסיפרה, אבל בעצם לא סיפרה שום דבר. היא התרגלה לדבר על כל הדברים החיצוניים. היא התרגלה לדבר על כמה הכל נפלא. היא התרגלה לספר רק צד אחד של הסיפור, הצד שלא באמת הופך אותה לאישה מאושרת.

שתקתי ומהשתיקה שלי היא ההיא כבר הבינה שעלי זה לא יעבוד. שכאן, בפגישה עימי, היא באה להתמודד עם הדבר האמיתי.  ההצגות שלה הן לא לפגישה הזאת. ההצגות האלה טובות אולי לארוחת בוקר במלון וולדוף אסטוריה במנהטן עם החברות שלה, אבל לא לפגישה איתי.

עכשיו הגיע תורי. התחלקתי לחקור, התחלתי לחטט, התחלתי לנסות להבין כיצד מתנהלים החיים שלה באמת מעבר לכל המסכות שהיא בנתה לעצמה ומעבר להרי הכסף שעוטפים אותה. נכנסתי לה פנימה אל תוך הזוגיות, אל חיי היום יום, אל שאלות של אושר והגשמה, שאלות על שאיפות ויעדים,  ושם כבר הגענו אל מקומות לא פשוטים.

בין הייתר היא חשפה בפני כי אין לה כלל שליטה על הכסף. היא אומנם עובדת בעסק (הרשום על שמו), היא בקשר עם הלקוחות, היא מביאה את העבודה, היא קוצרת את התהילה, היא המנוע...... והוא.... הוא לא עושה שום דבר, אלא רק גובה את התשלומים. היא תלויה בו באופן מוחלט. כל הנכסים רשומים על שמו, חשבונות הבנק על שמו. היא מספרת לי על אמון, ואני אומר תמימות. היא אומרת לי שהיא סמכה עליו, ואני אומר לה שהוא ניצל את זה. היא סיפרה על הקללות, על ההשפלות, על התפרצויות הזעם, על כך שאין שיחה, אין הקשבה, אין חברות.  היא אמרה שהיא רוצה חיים חדשים ומוכנה לשים על זה הרבה מאד כסף וצריך מלחמה קשה איתו כי הוא כל הזמן מאיים שהוא יוציא אותה בלי כלום. ואני הבטחתי לה שאעזור לה.

הגיעה העת לסיים את הפגישה. פגישת הייעוץ הבאה כבר המתינה בחוץ ואני משתדל להקפיד על זמנים. היא כבר חדלה להתייפח ולבכות, והוציאה מראה קטנה והחלה לנקות את הפנים מכל האיפור שנמרח בעקבות הדמעות הרבות שזלגו.

כמה זה יעלה ? היא שאלה.

אמרתי לה, זה לא לעכשיו. זה לא לשלב הזה. אי אפשר להתחיל לחשוב בכלל על נקיטת הליכים משפטיים לפני שאני מרגיש שאת בשלה לחלוטין. הסברתי שהדרך היא דרך לא פשוטה וניכנס אליה רק כאשר היא תהיה בשלה ורק כאשר היא תהיה נחושה.

המשכתי ואמרתי שלא יכול להיות שהיא תגיד לי (ובעצם לעצמה) כמה שהיא אוהבת אותו וכמה שהסקס מדהים ומצד שני היא מספרת לי כמה הוא מסרס אותה וכמה הוא מנצל אותה ופוגע בה.

היא אמרה לי "אני מאוכזבת. חשבתי שיוצאים לדרך היום". ואני הסתכלתי עליה ואמרתי לה, "אנחנו נצא לדרך, אבל לא היום. קודם תתחזקי, קודם תזקקי את הרצונות שלך, קודם תתמלאי בנחישות, ורק אז אנחנו נצא לדרך. אני לא יוצא לקרב בלי חיילים חדורי מוטיבציה  ונחושים".

היא לקחה את מספר הטלפון של היועצת שנתתי לה.

אחרי חודש וחצי היא חזרה שוב.

היא אמרה לי:  "אתה גאון, אני נחושה יותר מתמיד, עברתי שניים עשר מפגשים עם היועצת המדהימה ששלחת אותי אליה, הערפל התפוגג, אני מוכנה, בוא נצא לדרך, מגיע לי חיים חדשים".

ואני....ראיתי מולי כבר אישה אחרת, אישה בלי מסכות, אישה שמה שחשוב לה כעת זה לא מה חושבים עליה אלא איך יראה העתיד שלה.

עכשיו, כאשר היא התמלאה בכוחות ואנרגיות, יש עם מי לעבוד, יש עם מי לצאת לדרך לא פשוטה של הליכי גירושין מורכבים, ואני כולי חדור מוטיבציה לקחת אותה לחיים חדשים.

גיל.

הכי אמיצה שיש.

זה התחיל לפני שנה וחצי.....

היא כבר לא צעירה, בעצם היא השנה תחגוג 61. הכרנו לפני שנה וחצי. היא הגיעה לפגישת ייעוץ שיגרתית. במהלך הפגישה נחשפתי לאישה שכל חייה נסבו סביב בעלה. הוא היה האהבה הגדולה והראשונה שלה. הוא היה זה שמפרנס אותה. הוא זה שאיתו בילתה את מרבית חייה. אבל הוא גם זה שבגד בה. הוא זה שזנח אותה לטובת אישה צעירה יותר. הוא זה שעזב את הבית ועבר לגור עם אישה אחרת. הוא זה שהבריח את כל הכספים והרכוש שצברו ביחד. הוא זה שאליו היא מתחננת לכסף מידי יום, מידי שבוע.

קבענו להתחיל לעבוד.

הסכמנו על הכל.

היא הייתה אמורה לבוא אחרי כמה ימים להתחיל את העבודה.

היקף המהלכים שיש לבצע הוא אדיר לאור התנהלות חסרת תום לב שלו לאורך כל השנים והבורות שלה שנבעה מתמימות ומכך שסמכה עליו בעיניים עצומות.

אז...לפני שנה וחצי, היא לא הגיעה לפגישה, היא התקשרה ואמרה שהיא חולה, לפגישה שנקבעה לימים שבאו לאחר מכן, היא גם לא הגיעה בטענה שהיא במצב לא טוב ולא פירטה.

הבנתי אז שהיא עוד לא בשלה. הבנתי שלמרות שהיא הגיעה אל המסקנה שאין לה אלטרנטיבה אלא לסיים את מערכת היחסים עם בעלה, הרי שאין לה את הכוחות לעמוד בכך, אין לה את תעצומות הנפש הדרושות.

הייתה לי תחושה שזה לא סוף פסוק.

הוא הרי נהג לומר לה שלמרות שהוא עם האישה אחרת, הרי שהיא האישה של חייו, ועימה הוא רוצה להזדקן. והבנתי שהיא תסכים עוד הרבה זמן שהוא ימשיך ללעוג לה ולעצור את חייה.

השבוע היא הגיעה.

היא לא באה לבד. הפעם היא באה עם חברה קרובה.

שוב פעם ישבנו, שוב קבענו מה עושים, שוב פעם סיכמנו את כל התנאים ואפילו היא חתמה על הסכם שכר טרחה.

לפגישה שהייתה קבועה אתמול. היא לא הגיעה.

אולי חולה, אולי עסוקה, אולי לא מספיק אמיצה.

יש לי תחושה שזה עוד לא נגמר. היא קבעה פגישה  לשבוע הבא. יש לי תחושה שהפעם זה יהיה אחרת.

אני מקווה בשבילה שזה יהיה אחרת. אישה נפלאה שמגיע לה משהו הרבה יותר טוב בחיים האלה.


היום.....

כבר חודשיים שהיא אצלנו. אנחנו כל כך אוהבים אותה. הפכה לבת בית.  יש בה משהו שגורם לנו להעניק לה יחס מיוחד. אולי האומץ שלה, אולי הסיכון שלקחה, אולי העובדה כי הצליחה להתגבר על פחדים, אולי מאחר ואנחנו מרגישים שבלעדינו היא אבודה....

היא עוברת איתנו תהליך מדהים.

היא כבר בן אדם אחר....היא התחזקה....היא מתחילה להבין מה היה ולאן עוד יש להגיע.

הוא כבר מדבר אחרת.....הוא כבר רוצה הסכם שיהיה הוגן.

הוא בלחץ אדיר מכל הפעולות שהיא נקטה כנגדו בערכאות השיפוטיות.....לפתע הכל השתנה.

החזרנו  לה את השליטה לידיים.

החזרנו לה את הכבוד

הדלקנו לה שוב את האור בחייה.


גיל.

והפעם...על מחשבות על דכאון, חרדות ואילוזיות.......

המון אנשים הם בלתי יציבים. זו אולי התופעה הנפוצה ביותר של שנות ה - 2000.

חלקם סובלים מחרדות, חלקם סובלים מדכאון, חלקם סובלים מאילוזיות, חלקם ממניה דיפרסיה, חלקם מפארנויות.

הרבה מאד מהאנשים מטפלים בעצמם בטיפולים פסיכיאטריים ומצליחים לנהל חיים מאוזנים לצד מחלות הנפש.

חלקם האחר לא מקפידים על טיפול או לא מספיק סובלניים בשביל למצוא את הטיפול המתאים ואז הם סובלים ובני הזוג שלהם סובלים עוד יותר.

אנשים שכאלה מגיעים מהר מאד לשימוש באלימות, בין אם זה אלימות מילולית ובין אם זה אלימות פיזית. החיים לצידם אינם פשוטים כלל ועיקר.  בן הזוג הנורמטיבי, מוצא את עצמו חי עם האויב, ועד מהרה מגיע הפירוד.

עם בני זוג שכאלה, שאינם מאוזנים, לא ניתן להגיע להסכמות בשלבים מוקדמים. כל פעולה מתפרשת בצורה מעוותת.

במצב דברים שכזה, אנחנו נעזרים בשירותיו של בית המשפט  אשר מקבל החלטות ממקום יציב ושפוי, למען כלל בני המשפחה ובמיוחד עם עין בוחנת ודואגת על הילדים.

במסגרת ההליכים, בן הזוג הלא מאוזן נדחק הרבה פעמים אל הקיר ומוצבת לו מראה מול הפנים. הוא גם מתקשר עם עו"ד ונעזר בבני משפחה באופן אשר יכול לסייע לו לשקם את עצמו.  דווקא לעתים ההליכים המשפטיים המובילים את התא המשפחתי אל עבר פירוקו, הם אלה שמצילים את התא המשפחתי לאחר שבן הזוג הלא מאוזן נדחק אל הפינה ומתחיל לטפל בעצמו.

ככה, אני מוצא את עצמי לא רק עורך דין, אלא גם "מומחה" לבריאות הנפש, כאשר החלטות פעמים רבות מתקבלות לאחר הבנה עמוקה ככל האפשר את מצבו של בן זוגו של הלקוח.

הבעיה הגדולה במקצוע שלי היא כאשר אני מייצג את אותו אדם בלתי מאוזן, המסרב להתאזן, ושאינו מבחין בין אוייב לידיד. זה נדיר. אבל בתוך אלפי תיקים בהם ייצגתי, כבר ראיתי גם את זה.

גיל.

היא הגיעה שבורה אלי.....

יום רביעי, פגישת ייעוץ, היא נכנסה למשרד,  גבוהה, שחומה, עיניים בהירות, כבויה. כולה מכונסת בעצמה, רוב הזמן מבט חלול זרוק אל הרצפה, אוחזת  ביד שלושה קלסרים עבים, מלאים בניירות.

היא מתיישבת באפיסת כוחות, ואומרת לי שהיא כבר שלוש שנים וחצי שנים בתוך תהליך הגירושין ושואלת האם אסכים לקחת את התיק שלה לטיפולי.

היא מספרת על עורך הדין שמנהל לה את התיק, על השרלטנות שלו, על כך שלא הכין אותה לדיונים והיא התבזתה על דוכן העדים, על כך שלא דאג לאיסוף והגשת ראיות לקראת דיוני ההוכחות, על כך שהשופטת "ירדה" עליו, על חוסר הביטחון שהיא הרגישה איתו, על כך שהיא מרגישה בודדה מאד במערכה המשפטית, שאין לה מורה דרך, שאין לה מנהיג, שאין לה על מי לסמוך.

אני רואה את היכולות האדירות שיש לאישה הזאת אבל אני גם רואה כיצד היא כלואה בתוך תהליך שכתש אותה. אני
רואה כיצד השנים בבתי המשפט, כשהיא נוחלת מפלה אחר מפלה, סוגרים עליה.

בתוך תוכי החלטתי שאני עוזר לאישה הזאת. הרי לא יעלה על הדעת לאפשר לאדם כל שהוא להישאר במצב שכזה. החיים קצרים והיא חייבת לגלות שיש אור בקצה המנהרה.

קיבלתי את התיק לטיפולי. העמדתי צוות של עורכי דין שיעשו בחודש ימים  מה שעורך הדין הקודם שלה לא עשה במשך שלוש וחצי שנים. בקשות, תגובות, הזמנות עדים, הכנות לחקירה, סגירת תיקים שאינם מועילים, פתיחת תביעות חדשות שלא הוגשו, חיזוק ומתן ביטחון אדיר ללקוחה, תוך הכנה לקראת הצפוי לרבות הבנת הסיכויים והסיכונים.

כעבור חודשיים, ראיתי אותה שוב, אחרי אין ספור פגישות שהיא ניהלה עם עורכי הדין שהעמדתי לניהול התיק שלה.
העיניים אותם עיניים, אבל הפעם הן פתוחות לרווחה.
הראש כבר לא מוטה מטה אל מורם מעלה.
החיוך, הוא לא חיוך של מבוכה, אלא חיוך של תקווה.

ואני....בתוך תוכי אומר לעצמי....כמה חשוב למצוא את האנשים הנכונים באמצע הדרך.

גיל.

הוא הרגיל אותה שהיא לא קיימת

היא משותקת, הוא שיתק אותה לאורך כל השנים, הוא הרגיל אותה לא לראות את עצמה, הוא הרגיל אותה שהיא לא קיימת, היא התרגלה לשים בראש סדר העדיפויות את הצרכים שלו, לאחר מכן היא שמה את הצרכים של הילדים לנגד עיניה, ואת הצרכים שלה היא העלימה לחלוטין. היא חיה אבל היא מתה. היא מכניסה אוויר לריאות אבל לא נושמת. היא מבינה שהיא במקום רע אבל אין לה כל יכולת לראות כיצד היא יוצאת משם.
אז אנחנו נפגשים. היא מספרת לי אלימות מילולית. על האלימות הפיזית היא כבר לא מספרת כי לא משנה לה כבר. דווקא המילים שלו מכאיבות לה הרבה יותר. היא מספרת לי על הבדידות. על הבגידות שלו. על החיים בחדר נפרד. על כך שהיא איבדה את עצמה בדרך. עכשיו אחרי שהילדים גדלו ופחות תלויים בה היא מתחילה לראות דברים שלא ראתה בעבר.
ואני נכנס לעולמה, מקשיב, עוקב אחרי כל מילה ואחרי כל מבט, מנסה להבין את הגלוי ואת הניסתר, מנסה להבין את מה שהיה, ואת מה שהיא מייחלת שיהיה, אני רואה את הכאב, אני שומע את הסבל, אני מרגיש את חוסר האונים שלה.
התשובות ברורות לי מאד. הפתרונים מול עיני. הדרך ידועה. צעדתי בדרך הזאת מאות פעמים. ראיתי את כל הפניות ימינה ושמאלה. הכרתי את כל הסלעים והעצים, הרחתי את רגבי העפר, טעמתי טעמה של הצלחה, והזעתי כאשר החלטתי לפנות בשביל לא להגיע אל הכשלון. והינה,  אני מבקש להעמיס אותה על גבי, לרתום אותם ברצועות הביטחון ולקחת אותה אל עבר חייה החדשים שנמצאים ממש מעבר לפינה.....אבל לא......היא אינה יכולה......גופה כושל......המצב השיתוקי שהייתה רגילה לו כל השנים לא מאפשר לה לומר לי: "צא לדרך". אין לה יכולת אמיתית לראות את עצמה בחיים חדשים. הרוח גוברת על הגוף. הפסימיות ממשיכה לשתק.
החלטתי לא לוותר עליה. אני לא מהמוותרים. הדעת לא סובלת חיים כמו שהיא חיה. החיים קצרים מידי ויפים מידי לבזבז אותם. הפחתי בה רוח חיים, דמיינו ביחד את חייה החדשים, היא בטיפול. היא מתחזקת מיום ליום. לאט לאט היא מבינה שאם היא לא תוביל מהלך, היא תגווע, היא תמות.

ואני כולי תקווה שבקרוב מאד אני אשמע "צא לדרך. אני מוכנה!".

כבר בשיחה הראשונה איתה, הבנתי את המצוקה הגדולה שלה.

לא רק שהיא חיה בגיהנום (בעל אלים, ילדים חסרי גבולות, אלימות כלכלית), אלא גם הבנתי שהיא לא בסדר.

היא לא מאוזנת, היא בדיכאון, היא בחרדות, עם השנים כבר למדתי לאבחן אנשים במצבים שכאלה.

דווקא בגלל מה שראיתי אצלה, ולמרות מה שראיתי אצלה, החלטתי לקבל אותה כלקוחה.

ידעתי, שיש לי את הכוחות הנחוצים להוציא אותה מהגיהנום שהיא נמצאת בו אל עבר חיים חדשים.

אני ראיתי את הדרך, וידעתי מה יהיה בסוף, עכשיו נותר לי להראות  לה שהיא צריכה להחזיק חזק בירידות ולפני שיהיה טוב, הולך להיות רע.

שנה וחצי היינו ביחד.

הצלחנו לחלץ גט בלי לוותר על שום זכות.

הצלחנו להביא לידי כך שהמשמורת אצלה.

המזונות שנקבעו לילדים היו נהדרים.

המתווה הרכושי גם כן נסגר, נשאר רק ליישם אותו, כאשר ברור לנו שהיא תישאר בבית על מנת למנוע זעזועים מיותרים לה ולילדים שאיתה.

שנה וחצי, שאני אזכור כל חיי.

הסתבר שככל שייצבנו את הקרקע תחת רגליה, וככל שהיא יכלה להסתכל אחורנית ולהגיד תראו היכן הייתי, כמו גם להסתכל קדימה ולהבין לאן היא מתקדמת, היא החלה לצבור ביטחון, היא החלה לצבור כוח, אבל בעצם ניצב לפנינו שילוב קטלני של אדם שאינו מאוזן מצד אחד ובעל תחושות ביטחון וכוח מצד שני.

כל הצהרותיי והפצרותיי שהיא תיקח את הכדורים שהפסיכיאטר רשם לה, העלו חרס.

היא סרבה בתוקף.

היא ראתה את החיים החדשים וחשבה שתצא מזה לבד.

עד מהרה, תוך כדי הטיפול, היא החלה (למרות התוצאות המעולות בתיק) לאבד אמון בנו. היא האשימה אותנו שאנחנו עושים יד אחת עם עורך הדין של בעלה. היא סרבה לבוא לדיונים. היא סירבה לבוא לפגישות. היא חשבה ששילמנו לשופט שיתן פסק דין לטובת בעלה. היא קיללה אותנו, את אימנו, את אחותנו.

היא צרחה.

היא השתוללה.

היא איימה לבטל שיקים, היא איימה להגיש תלונות בלשכת עורכי הדין, במשטרה.

סרט............

הסברתי לא  אחת שאני לא מסכים שהצוות שלי יספוג התנהגות שכזאת.

הסברתי לה, שלאור ההתנהגות שלה בשיחות הטלפון איתנו, אני לא יכול לאפשר עוד שיחות טלפון,  וכל מה שהיא רוצה רק בפגישות.

היא שוב ושוב הבטיחה שתשנה את דרכיה. היא הסבירה שהיא לא שולטת בזה. שהיא אוהבת אותנו, אבל זה חזק ממנה.

את הכדורים סירבה לקחת.
                                                                                                      

אחרי שנה וחצי, למרות שאני מחשיב את עצמי אדם חזק, קיבלתי החלטה שאני מסיים את הטיפול בתיק.

לא  נותן לאף אחד בעולם לפגוע באנשים שלי.

היא הגישה תביעה לבית משפט השלום כנגד המשרד לקבל בחזרה את מלוא שכר הטרחה.

אתמול אחר הצהריים, בית משפט השלום בתל אביב, ארבע אחר הצהריים, אני מגיע לדיון בעניין שכר הטרחה בתיק שלה.

באתי מוכן, דרוך, בקי בנתונים, כל המיילים שהתנהלו איתה, כל השיחות איתה, החוזים שנחתמו איתה, הכל היה איתי, והתיק היה ביד שלי, רק היה צריך לשמוע את השופט דוחה את התביעה שלה ומחייב אותה באלפי שקלים הוצאות לטובתי.

היא כבר הייתה שם כאשר הגעתי.

ישבה על הספסל ליד הכניסה לאולם.

לא הייתה בי טיפת כעס. עוד זכרתי את הזמנים הנפלאים שהיו לנו יחד, והייתי שלם עם כל העשייה שלנו ועם הדרך הארוכה שהלכנו יחד, וגם הייתי שלם לגמרי עם ההחלטה שלי לסיים את הטיפול בה.

התיישבתי לידה. שאלתי אותה מה שלומה. היא סיפרה שמצוין. היא סיפרה שהיא מטופלת בכדורים, ושהתיק הסתיים במתווה שייצרנו לה רגע לפני שהחלטתי לסיים את התיק.

היא עבדה, היא נראתה קופראטיבית, היא הייתה כבר שונה.

אמרתי לה שאני זוכר את הימים היפים שלנו, את ההישגים, את השינוי הדרמטי בחיים שלה, את הדרך שסללנו עבורה.

סיפרתי לה כמה האנשים אצלי במשרד נפגעו ממנה, וכמה היה בלתי אפשרי להמשיך לעבוד איתה.

הסברתי לה שהייתי סובלני מאד, אבל לא יכולתי להרשות שייפגעו באנשים שלי. האנשים שלי עושים עבודת קודש ואף אחד לא יפגע בהם ואני אשכב על הגדר עבורם, יקרה מה שיקרה, יעלה כמה שיעלה.

היא הקשיבה..... (וכשהיא הקשיבה..... אני גמלתי בליבי שאני לא הולך להגיד מילה רעה אחת על האישה הזאת בתוך האולם. לא אתן לאנשים הממלאים את האולם ליהנות על חשבונה ולהיחשף לכל הקשיים שהאישה הזאת עברה. יש לי כבוד רב לאישה הזאת  ואני עוד צריך לישון טוב בלילה).

היא הסכימה עם מה שאמרתי.

נכנסנו פנימה. היא התיישבה לידי.

ספסלי האולם גדושים באנשים.

עמדתי, ביקשתי את רשות הדיבור, ואמרתי:

"כבודו, החלטנו שאנחנו רוצים לסיים את המחלוקות בייננו בדרך נעימה ומכובדת, והתובעת מבקשת למחוק את כתב התביעה שלה כנגדי ואני מסכים שלא ייפסקו הוצאות כנגדה".

הוא הסתכל עליה.....את מסכימה השופט שאל......."כן" היא ענתה והורידה את מבטה אל הרצפה.

השופט קיבל את ההסכמה (שהגענו אליה מחוץ לאולם) ואיחל לשנינו בהצלחה.

יצאנו החוצה. לא אמרתי מילה. התחבקנו דקה ארוכה.

איחלתי לה בריאות ואריכות ימים. היא איחלה לי בהצלחה, ויצאנו מהמסדרונות האפורים של הבנין ברחוב ויצמן 1 בתל אביב, אל האוויר של העיר ללא הפסקה.

רגע לפני שעברתי את השומרים היא הסתכלה לעברי ואמרה לי: "תודה על כל מה שעשית בשבילי".

עוד יום  הסתיים.

גם היום אשן טוב בלילה.

אושר.

היא בת 45, יפיפייה, חיה עם בן זוג כבר  18 שנים. לא נשואים. ידועים בציבור.  הילדים גדלו. יש לה זמן, הבית התרוקן, והיא נשארה איתו. "אני כבר לא יכולה לסבול אותו".

"הוא אלים" שאלתי ? "הוא לא מפרנס" ? "הוא בוגד" ? "מה השתנה שאת כבר לא יכולה לסבול אותו" התעקשתי להבין.

""הוא שואל יותר מידי שאלות" היא אמרה. "הוא לא נותן לי מנוחה, הוא לא מפרגן, הוא מכבה אותי", כאשר הדמעות חונקות אותה.

אמרתי לה - תבכי, זה משחרר....היא בכתה.

שמעתי אותה ארוכות, הסתכלי על תווי הפנים שלה, על האנרגיות המדהימות שלה הכלואות בים של כאב,  אבל בעיקר הקשבתי לה. הבנתי די מהר שהסיפור הזה גמור. לא בגלל שמישהו לא בסדר בסיפור הזה.

הם התרחקו, כל אחד תפס כיוון אחר, נוצר ביניהם הרבה "ריק", מה גם שהוא נהיה קשה עם השנים, הוא רואה רק את הדברים השליליים, הוא לא זה שירים אותה בשנים הבאות, הוא לא זה שיפרגן לה וידחוף אותה, הוא לא זה שהיא רוצה להזדקן איתו.

היא ניסתה לשאול מה מגיע לה אחרי כל כך הרבה שנים ביחד אבל בלי נישואין.

אני הסברתי, אבל היא לא באמת באה בשביל זה.

היא  באה בשביל לחשוב ביחד איתי על האושר שלה. על האפשרויות שיש לה בחיים. על להישאר בתוך מערכת היחסים...להינות מהייתרונות שלה, ולחפש אושר בחוץ.  על פירוק החבילה והתמודדות עם היום שאחרי. על נקיטת פעולות אגרסיביות שיינערו אותו על מנת לעשות אצלו שינוי ויחזירו לה את החיוך לפנים.

וככה דיברנו על משמעות החיים, על מהו אושר, על מי הוא בן הזוג שיכול לגרום לה אושר, על האפשרויות המגוונות שעומדות בפניה, על ההיתכנות הכלכלית של מהלך פירוד, על משמעויותיה של בגידה (שמתגלית)......ועוד.

היא באה שפופה. יצאה זקופה. בנתיים לא החליטה מה היא רוצה לעשות.

היא עוד צריכה לעשות שיחה חשובה מאד.

שיחה עם עצמה .

שדה הקרב כמטפורה.....

אנחנו עובדים כמו יחידת קומנדו. יש לנו אסטרטגיה ברורה.  מתוך אותה אסטרטגיה אנחנו גוזרים את המטרות הטקטיות, ולאחר מכן יוצאים לדרך. יש דפ"א א', יש דפ"א ב', יודעים לצפות נקודת תורפה, ויודעים עם איזה כלים לצאת לדרך ובאיזה מינון להשתמש בהם.

יחידת קומנדו כבר אמרתי. 

אנו יודעים לעשות משימות של ביטחון שוטף, אנחנו יודעים אבל גם להתקיף התקפות פתע חדות, וגם יודעים היכן צריך לסגת על מנת לאסוף כוחות ולגבש מחדש את התקיפה הבאה.



אנו לא חוששים. אנחנו מובילים את האנשים שאיתנו בעוצמה, בעוז, ובנחישות, כי אנחנו מכירים את תווי השטח היטב.  היינו שם כבר פעמים רבות, אנחנו לומדים אותו כל הזמן מחדש עוד ועוד מתוך סקרנות גדולה ויודעים גם שיתכנו הרבה מאד אירועים בלתי מתוכננים שגם אליהם צריך להיערך.

אנחנו יודעים להלחם בגבורה מול כל מה שצץ בדרכנו ומבקש לשבש לנו את התוכניות. בנקים, רשויות, עורכי דין, רואי חשבון, שמאים, מערכת בתי המשפט על כל רבדיה, בן / בת הזוג של הלקוח שלנו, הילדים, ההורים, החברים שנותנים עצות.......עם כולם אנחנו יודעים להלחם למען הלקוח שלנו. אנחנו גם יודעים להלחם עם עצמנו, לשים אינטרסים אישיים ועיסקיים בצד, ולשעוט קדימה אל עבר המטרה הנעלה והיא טובת הלקוח.

אנחנו יודעים לעמוד בלחצים, לא מחפשים ניצחונות מהירים בקרבות אלא הכרעה משמעותית במלחמה כולה. יש לנו סבלנות, יודעים לחכות לרגע המתאים, יש אורך נשימה ואורך רוח, ויודעים כי השחר עוד יפציע והרגע המתאים לפעולה - יגיע.

יחד עם זאת יש לנו חולשה אחת. והינה אנו נחשפים במערומינו.

הלקוח שלנו.....כמו שהוא החוזק שלנו הוא גם החולשה שלנו.

לעולם הוא זה נותן את המילה האחרונה.

לעולם הוא זה שמכתיב את הטון.

הוא יכול להורות על ביצוע המהלך, והוא זה שיכול להורות על ביטול.

כוח ההכרעה העליון הוא בידו.  אנחנו נשכנע, נלחץ....אבל המילה האחרונה שלו, ועמה אנחנו מתיישרים דום.

ולעתים, הגם שאנחנו "יחידת עילית" בכוננות שיא, ומוכנים לכל תרחיש אפשרי, "שר הביטחון" מקבל החלטות אחרות באופן שבו אנו משאירים את כלי הנשק מאחורי סורג ובריח ויוצאים לפתרון מדיני.

שר הביטחון הוא זה שנושא באחריות ולכן יש לו את המילה האחרונה.

בגירושין, מי שמתמודד עם ההשלכות בחיי היום יום זה הלקוח, וגם לו מגיע שתהיה המילה האחרונה.

גיל

הצעת גירושין מדהימה. צפו וחייכו.

אנחנו בוחרים כיצד להסתכל על החיים בכלל ועל אירועים מורכבים בפרט. צפו ותהנו בהצעת הגירושין המדהימה הזאת.

שאפו ענק למשטרת ישראל. האמת - מפתיע !

אתמול הודיעה לקוחה שהיא רוצה להתאבד.

אלו הפעולות שביצענו:

1. פנינו בדחיפות למחלקה לשירותיים חברתיים בעיר בה היא מתגוררת. שם נאמר לנו שאין להם איך לעזור.

2. פנינו בדחיפות לפסיכיאטר המחוזי אשר השיב לנו שאם לא מדובר בהתקף פסיכוטי לא ניתן להורות על אישפוז כפוי.


3. פנינו למד"א על מנת שפסיכיאטר ישוחח עם הלקוחה טלפונית, אולם הם סירבו לעשות כן.

4. ניסינו במאמצים רבים לשכנע את הלקוחה להיבדק אצל פסיכיאטר או לגשת למיון בבית חולים, אולם גם זה לא הצליח.

5. הישועה הגדולה הגיעה מצד משטרת ישראל. כן כן...אתם קוראים נכון  - משטרת ישראל. 

• התקשרנו למוקד 100. 
• התייחסו ברצינות הראוייה לעובדות שסיפרנו. 
• לקחו מאיתנו את כל הפרטים שלנו לבירורים ועדכונים.
• הם הבטיחו לשלוח ניידת לברר מה מצבה של הלקוחה. 
• כעבור שעה-שעתיים לא הצליחו לאתר את הלקוחה, שוב ביקשו מאיתנו פרטים של קרובי משפחה אולי שראו אותו. 
• רק באחת עשרה בלילה הצליחו לאתר אותה, ולשוחח איתה. 

ההתייחסות של משטרת ישראל  הדהימה אותי. 

דווקא הגורמים המטפלים באנשים במצוקה (פסיכיאטר מחוזי, אגף הרווחה) אין להם את הכלים והיכולות לתת מענה למצבים שכאלה. 

ודווקא המשטרה, אשר טוענים כלפיה שהיא לא מגיעה בזמן, ושתלונות של אזרחים נופלים בין הכיסאות ולא זוכים למענה, נתנה שירות מעולה במקרה הזה. 

משטרת ישראל - שאפו.

גיל

המתח בין האמוציונאל לרציונל

בטח תגידו שאני הוזה, או לא תאמינו, אבל אתמול קרה דבר מופלא. באותו היום ממש, שתי נשים, אשר החליטו בשנתיים האחרונות לחזור לשלום בית עם בעליהם, לאחר שפתחנו עבורן תביעות והן דרשו למחוק את התביעות, ביקשו את הייצוג שלנו בשנית.

כאשר שתיהן הגיעו , כל אחת בנפרד, סיפרה על כל הדברים הטובים שהיא שמעה עלינו. אחת דיברה על השירות והמקצועיות, השנייה סיפרה על כך שהיא שמעה על הביטחון שאנחנו משרים, והן ביקשו שננהל להן את תיקי הגירושין שלהן.

אצל שתיהן פתחנו הליכים משפטיים. בשתיהן הצלחנו לתפוס את הסמכות בערכאה שמתאימה להן.

שתיהן, בהפרש של כמה חודשים, החליטו לתת הזדמנות חוזרת לבעל שלהן ולמערכת היחסים עימו.

כאשר לקוח שלנו מבקש לבחון אפשרות של שלום בית, אנחנו מאושרים בשבילו. יחד עם זאת תמיד מתעוררת מחלוקת. אנחנו דורשים וממליצים בחום לא למחוק את התביעות אלא לערוך הסכם שלום בית לחילופין גירושין, וזאת על מנת שלא יהיה צורך בהליכים משפטיים במידה ושלום הבית לא מצליח. מאידך הלקוח רוצה לחזור לחייו הנורמליים וחושב כי הכל יהיה וורוד, וקיים מתח בין האינטרס של הלקוח כפי שאנחנו רואים אותו ממקום רציונאלי לבין האמוציות של הלקוח.

למרות שדרשנו בתקיפות עריכת הסכם, שתיהן התעקשו על מחיקת התביעות בלא כל הסכם. אני תמיד אומר ללקוחות שאנחנו, עורכי הדין, יכולים רק להמליץ, אנחנו לא קובעים עבורם, והמילה האחרונה היא של הלקוח. זה החיים שלו.

וכך, למרות התעקשותנו, ובקשותינו , לא נערך הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, והתביעות אצל שתי הלקוחות נמחקו לבקשתן.

והינה אחת מהן התקשרה אתמול וסיפרה שבעלה הכניס לה אגרוף ושבר לה את הלסת, והיא מבקשת מאיתנו להוביל עבורה הליכי גירושין. והינה השנייה, ממש באותו היום, התקשרה אף היא, ואמרה ששלום הבית לא הצליח, והיא התגרשה, אבל כל העניינים נותרו פתוחים וכעת יש לתבוע את הגרוש שלה מחדש על הכל.

צירוף המקרים הזה הזוי.

הזוי עוד יותר שכאשר רוצים להתגרש, אנחנו האורים והתומים של הלקוח. וכאשר הלקוח רואה סיכוי לשלום בית, בן הזוג שלו הופך להיות האורים והתומים שלו.

גיל

רגע של נחת:)

.....מתוך ה"מדריך למתגרשים מתחילים" שנכתב על ידי

מתוך ה"מדריך למתגרשים מתחילים" שכתבתי לפני שנים אחדות ונמכר בצומת ספרים וסטימצקי.

תודות

תודה רבה להורי שהתגרשו זו מזה כאשר הייתי באמצע
כיתה ו'. כאשר הייתי בכיתה ח' חזרו והתחתנו שוב זה עם
זו (כשאני עומד איתם מתחת לחופה ברבנות). תודה
נוספת להורי על כך שערב גיוסי לצה"ל התגרשו שוב (כן,
בפעם השנייה). תודה להורי שכל אחד מהם, לאחר כמה
שנים, נישא שוב. במיוחד תודה לאבי שחי כיום, בנפרד
מאשתו החוקית (האחרונה), עם אישה נהדרת, בלא
נישואין, בעוד היא נשואה לאדם אחר.
תודה לבני משפחתי האחרים, אשר כמעט כל אחד מהם
התגרש או תכנן להתגרש או התחתן עם גרוש.
תודה לאשתי האהובה ובני משפחתה, אשר גם אם
תחפשו בזכוכית מגדלת, לא תמצאו שם ולו זוג אחד
מה אתה יודעים ... שהתגרש. עירקים
כאשר למדתי באוניברסיטת תל אביב, לקראת התואר
הראשון במשפטים, נכשלתי, בכל תקופת הלימודים, רק
פעם אחת. ניחשתם, זה היה במבחן אמצע בתחום "דיני
משפחה". למועד ב' למדתי כה קשה, וכה אינטנסיבי,
דבר אשר החדיר בי אהבה גדולה לתחום ולכן אני מבקש
להודות למרצה שנתן מבחן כל כך קשה שהכשיל מחצית
מהסטודנטים.
תודה גדולה אני חייב למרצה אחר שלי באוניברסיטה,
אשר באחד השיעורים סיפר לנו על פסק דין של בית הדין
הרבני אשר סירב לחייב בעל בגירושין, חרף העובדה כי
לקח את היד של אשתו ושבר אותה לשניים. לאותו שיעור
הביא עימו המרצה יד מלאכותית של בובה, עליה נוהגים
להציג בגדים בחלונות ראווה. המרצה אחז, בשתי ידיו,
בשני קצוות היד המלאכותית, הניפה אל על במאוזן ובבת
אחת הנחית את מרכזה על ברכו, וניפצה לרסיסים. אז,
באותו יום חם ומהביל, כאשר המזגנים שבקו חיים בכיתה
בה שהו 150 סטודנטים, הבנתי כי אני רוצה להיות עורך
דין בתחום דיני המשפחה.
תודה כמובן למאות הלקוחות שעברו במשרדי ושאלו את
השאלות שספר זה מבקש לתת עליהן תשובות.

גירושין בבית משפט באירן. קחו לעצמכם, שעה ורבע ותצפו בסרטון המרתק הזה. נראה ערכאי, לא צודק, מיושן, פנאטי, אבל אין לכם מושג כמה דמיון יש בין מה שקורה שם, במדינת החושך, לבין מה שקורה אצלנו. קחו נשימה עמוקה....וצאו לדרך.

לא בכל יום אני מעלה לדוכן העדים שלושה ילדים נגד אימם

לא בכל יום אני מעלה שלושה ילדים (בגירים) להעיד כנגד אימם.

מאד קל, בתוך המאבק, והרצון לנצח ולהוכיח עד מעבר לכל ספק את הטענות של הלקוח שלך, להקריב קורבנות על מזבח "הרצון לנצח". 

העלאת שלושה ילדים על דוכן העדים זו פעולה אגרסיבית. מדובר בחבית של אבק שריפה שיכולה להתפוצץ לכולם בפנים. לכן, נדירים המקרים בהם אני עושה זאת. יחד עם זאת, מדובר בהרבה מאד כסף המונח על כף המאזניים, ולא ניתן לוותר בנקל, גם כאשר מדובר ביצירת עימות ישיר בין ילדים לבין אימם. 

שני דברים עשויים לנחם אותי שעה שאני נוקט בפעולה אגרסיבית שכזו: 

האחד, העדתם של הילדים תחשוף את טענות הכזב של האישה, ויימנעו מהלקוח שלי נזקים כבדי משקל.

השני, יש בי מחשבה, כי אולי דווקא טוב שמערכת היחסים בין הילדים לבין אימם (מערכת יחסים קשה מאד) תגיע לנקודת רתיחה תחת עינו הפקוחה והמנוסה של בית המשפט לענייני משפחה. 

דווקא כן הייתי רוצה שכל אחד ישמיע את טענותיו, בצורה מבוקרת, מנומסת, בית המשפט יקשיב, ובית המשפט יתרום מנסיונו בפתרון הקונפליקט ו / או בהפניית הצדדים לטיפול אצל גורמים מקצועיים. במקרה הספציפי הזה, עימות בין הצדדים, אשר יביא לחשיפת רגשות ושחרור לחצים, נכון שיעשה  בכותלי בית המשפט, ולא ניתן לעשותו במקום אחר  שהרי הצדדים לא מוכנים להיפגש בשום מקום אחר, וכאן נכפית עליהם "הפגישה". 

האישה מנסה להפעיל לחצים דרך מכרים וחברים על הילדים שלא יעידו. חבל שלא הפעילה את אותם הלחצים על מנת לקדם פגישה איתם ו / או הידברות. יחד עם זאת אני יודע שמתוך כל התסבוכת הזו, ומתוך כל הדיון הסוער שיהיה מחר, והוא יהיה סוער, כי כולם פגיעים וכולם רגישים, יכול לצאת גם משהו טוב. יעלה בידי הלקוח שלי להוכיח את טענותיו, ואולי, מתוך שיחרור הלחץ והכאב הילדים ואימם יצאו לדרך חדשה. 

ימים יגידו. 

חג אהבה והסיבות לגירושין

חג אהבה היה השבוע. איך אנחנו...עם ישראל...... מחפשים סיבה למסיבה. ואז נזכרתי שאבא שלי נפטר בחג אהבה. אבא שלי התחתן חמש פעמים עם שלוש נשים. ומהאחרונה הוא לא התגרש אלא רק נפרד וחי את שנותיו האחרונות עם אישה רביעית. איזה הספק היה לאבא הזה. אח אבא.....אני מתגעגע אליך.

ואז אני חושב לעצמי, למה אנשים מתגרשים, מה מאפיין את מערכות היחסים שלהם, והנה כמה תובנות.....

                                           

1. בגידה

אחת הסיבות הדומיננטיות היא הבגידה.

הבגידה לעניין שלנו היא במובנה הרחב, לאו דווקא בגידה בבחינת ניאוף אלא גם בגידה באמון (שאינה מינית). 

תא משפחתי שעובר בגידה קשה לו להתאושש במיוחד אם זו בגידה של האישה.  ככה אנחנו....על בגידה של בעל עוד אפשר למצוא נשים שיסלחו. 

הלקוחות שלי בדרך כלל אומרים לי שהיו סימנים מוקדמים, אבל זה כמובן ברטרוספקטיבה .

נדרשים מאמצי על להתגבר על בגידה, לעתים זה מצליח לעתים לא, תלוי כמה הבסיס של הזוגיות היה חזק לפני הבגידה.

2. קשיים כספיים

בעיות פיננסיות אף הן מביאות לגירושין. בני זוג צריכים להיות בעלי התאמה "בחינוך הכלכלי" שלהם, ואם הם שונים ואינם מצליחים להסתנכרן אחד עם השני בראיה הכלכלית של הדברים, הם יגיעו בסופו של דבר לפירוד. אם הוא בזבזן והיא בונקר או ההיפך. אם היא פריק קונטרול והוא לא מוצא לנכון לתת דין וחשבון, הרי שמערכת יחסים שכזו לא תחזיק מעמד. אנשים מחפשים יציבות ובטחון בחייהם. כסף מקנה בטחון. אם מישהו מערר לך את הביטחון, אתה לא תישאר שם ככל הנראה. 

3. עבודה מתח חובות

לחץ בעבודה, הזנחת המשפחה והזוגיות, כתוצאה מעבודה אינטנסיבית במשמרות, או  קריירה תובענית מאוד או העדר יכולת לנהל את הזמן כפי שצריך, פוגעים במרקם המשפחתי / זוגי, בן הזוג מרגיש מוזנח, הקשר אט אט מאבד מעוצמתו, בני הזוג מתרחקים, והדרך אל מציאת פתרונות בחוץ לרבות גירושין היא מהירה. 

4. דכאון

דכאון יכול להיווצר מכמה מקורות (קליני, עומס בעבודה, לידה, גיל מעבר וכו').אנשים מדוכאים לעתים קרובות אינם פונים לטיפול. דכאון מוביל לחוסר חשק, העדר מוטיביציה,  חרדות , הזנחה של המשפחה והזוגיות, והתנהגות בלתי נורמטיבית אחרת, שבלעדי טיפול, הדרך לגירושין מהירה. 

5. התמכרויות

כאשר אחד מבני הזוג הופך להיות מכור, בין אם זה לשתייה  ו / או הימורים, הדרך להחלמה היא לעתים קרובות ארוכה וכואבת. המפתח  לטיפול הוא הכרה בבעיה ותמיכה מצד בני המשפחה הקרובים לרבות בן הזוג. בלי אלה, התא המשפחתי מתפרק, ובעצם מתרסק.

אז הינה קצת מחשבות על חג אהבה וגירושין.


גיל

תגידו השתגעתם ?

האם אתם לוקחים אנטיביוטיקה על דעת עצכם מבלי שרופא יגיד לכם ?

האם אתם קונים דירה בלי חוזה משפטי וייצוג של עורך דין המתמחה בתחום ?

אם יש לכם חברה (compamy) וצריך לפרק אותה ? יעלה על הדעת שתעשו את זה בלי עורך דין המתמחה בתחום ? האם אתם מכירים את החוקים, את ההלכות, את האינטרסים, את הבעיות העתידיות ?

אז מהיכן האומץ והטיפשות להתגרש על בסיס מסמך שאתם כתבתם ביחד עם בן הזוג שלכם (שממנו אתם מתגרשים) בלי ייעוץ משפטי של מומחה בתחום ???!!!!

תגידו השתגעתם ???!!!!

• שכחתם שהבן אדם שממנו אתם מתגרשים הוא כבר לא בצד שלכם (גם אם זה נגמר יפה) ?!
  
• שכחתם יש דינים אזרחים ודיני דתיים שחלים עליכם שאין לכם מושג מה הם ?!
  
• כמה פעמים כבר התגרשתם שנהפכתם למומחים בתחום ?!
  
• מהיכן היכולת שלכם לצפות את כל הבעיות שיהיו בעתיד ?!
  
• האם אתם יודעים איזה תביעות ניתן להגיש כנגדכם לאחר שחתמתם על ההסכם ?!
  
• האם אתם יודעים ליצור מנגונים שיבטיחו שתקבלו את מה שאתם צריכים לקבל ?!
  
• האם אתם ערים לשיקולי מס בעת הגירושין ?! 

אני יושב עם אנשים בפגישות ייעוץ, אחרי שהם חתמו על הסכם גירושין ואחרי שהתגרשו, ואני המום לראות על מה הם הסכימו, איך הם ניסחו את זה, כמה דברים הם שכחו, כמה דברים לא ברורים.......

לטענת רבים מהם הם סברו כי מדובר בעניין פשוט ולא רצו לשלם שכר טרחת עורך דין על ניסוח הסכם הגירושין.

אבל אלה - יצא שכרם בהפסדם שהרי כעת הם נכנסים להליכים משפטיים נוספים על פרשנות ההסכם, על תיקון ההסכם, על תביעות חדשות שלא בא זיכרם בהסכם והם לא ידעו שהם חשופים להם.

דיר בלאקום, תזהרו.

גיל