היא משותקת, הוא שיתק אותה לאורך כל השנים, הוא הרגיל אותה לא לראות את עצמה, הוא הרגיל אותה שהיא לא קיימת, היא התרגלה לשים בראש סדר העדיפויות את הצרכים שלו, לאחר מכן היא שמה את הצרכים של הילדים לנגד עיניה, ואת הצרכים שלה היא העלימה לחלוטין. היא חיה אבל היא מתה. היא מכניסה אוויר לריאות אבל לא נושמת. היא מבינה שהיא במקום רע אבל אין לה כל יכולת לראות כיצד היא יוצאת משם.
אז אנחנו נפגשים. היא מספרת לי אלימות מילולית. על האלימות הפיזית היא כבר לא מספרת כי לא משנה לה כבר. דווקא המילים שלו מכאיבות לה הרבה יותר. היא מספרת לי על הבדידות. על הבגידות שלו. על החיים בחדר נפרד. על כך שהיא איבדה את עצמה בדרך. עכשיו אחרי שהילדים גדלו ופחות תלויים בה היא מתחילה לראות דברים שלא ראתה בעבר.
ואני נכנס לעולמה, מקשיב, עוקב אחרי כל מילה ואחרי כל מבט, מנסה להבין את הגלוי ואת הניסתר, מנסה להבין את מה שהיה, ואת מה שהיא מייחלת שיהיה, אני רואה את הכאב, אני שומע את הסבל, אני מרגיש את חוסר האונים שלה.
התשובות ברורות לי מאד. הפתרונים מול עיני. הדרך ידועה. צעדתי בדרך הזאת מאות פעמים. ראיתי את כל הפניות ימינה ושמאלה. הכרתי את כל הסלעים והעצים, הרחתי את רגבי העפר, טעמתי טעמה של הצלחה, והזעתי כאשר החלטתי לפנות בשביל לא להגיע אל הכשלון. והינה, אני מבקש להעמיס אותה על גבי, לרתום אותם ברצועות הביטחון ולקחת אותה אל עבר חייה החדשים שנמצאים ממש מעבר לפינה.....אבל לא......היא אינה יכולה......גופה כושל......המצב השיתוקי שהייתה רגילה לו כל השנים לא מאפשר לה לומר לי: "צא לדרך". אין לה יכולת אמיתית לראות את עצמה בחיים חדשים. הרוח גוברת על הגוף. הפסימיות ממשיכה לשתק.
החלטתי לא לוותר עליה. אני לא מהמוותרים. הדעת לא סובלת חיים כמו שהיא חיה. החיים קצרים מידי ויפים מידי לבזבז אותם. הפחתי בה רוח חיים, דמיינו ביחד את חייה החדשים, היא בטיפול. היא מתחזקת מיום ליום. לאט לאט היא מבינה שאם היא לא תוביל מהלך, היא תגווע, היא תמות.
ואני כולי תקווה שבקרוב מאד אני אשמע "צא לדרך. אני מוכנה!".
אז אנחנו נפגשים. היא מספרת לי אלימות מילולית. על האלימות הפיזית היא כבר לא מספרת כי לא משנה לה כבר. דווקא המילים שלו מכאיבות לה הרבה יותר. היא מספרת לי על הבדידות. על הבגידות שלו. על החיים בחדר נפרד. על כך שהיא איבדה את עצמה בדרך. עכשיו אחרי שהילדים גדלו ופחות תלויים בה היא מתחילה לראות דברים שלא ראתה בעבר.
ואני נכנס לעולמה, מקשיב, עוקב אחרי כל מילה ואחרי כל מבט, מנסה להבין את הגלוי ואת הניסתר, מנסה להבין את מה שהיה, ואת מה שהיא מייחלת שיהיה, אני רואה את הכאב, אני שומע את הסבל, אני מרגיש את חוסר האונים שלה.
התשובות ברורות לי מאד. הפתרונים מול עיני. הדרך ידועה. צעדתי בדרך הזאת מאות פעמים. ראיתי את כל הפניות ימינה ושמאלה. הכרתי את כל הסלעים והעצים, הרחתי את רגבי העפר, טעמתי טעמה של הצלחה, והזעתי כאשר החלטתי לפנות בשביל לא להגיע אל הכשלון. והינה, אני מבקש להעמיס אותה על גבי, לרתום אותם ברצועות הביטחון ולקחת אותה אל עבר חייה החדשים שנמצאים ממש מעבר לפינה.....אבל לא......היא אינה יכולה......גופה כושל......המצב השיתוקי שהייתה רגילה לו כל השנים לא מאפשר לה לומר לי: "צא לדרך". אין לה יכולת אמיתית לראות את עצמה בחיים חדשים. הרוח גוברת על הגוף. הפסימיות ממשיכה לשתק.
החלטתי לא לוותר עליה. אני לא מהמוותרים. הדעת לא סובלת חיים כמו שהיא חיה. החיים קצרים מידי ויפים מידי לבזבז אותם. הפחתי בה רוח חיים, דמיינו ביחד את חייה החדשים, היא בטיפול. היא מתחזקת מיום ליום. לאט לאט היא מבינה שאם היא לא תוביל מהלך, היא תגווע, היא תמות.
ואני כולי תקווה שבקרוב מאד אני אשמע "צא לדרך. אני מוכנה!".
