כבר בתחילת ההליכים הוא רצה להתגרש. היא בוודאי גם שהייתה מוכנה לכך, הרי היא פתחה את כל הליכי הגירושין לאחר שלא יכלה לסבול עוד את הבגידות שלו וההשפלות שהוא גרם לה בתוך הבית מול הילדים ומחוץ לבית.
והינה מגיעים לדיון הראשון. באוויר נדמה שיש הסכמה להתגרש.....ואם אכן כך הם פני הדברים אפשר לסיים את זה מהר ובהסכמה ועוד לשמור על חיוך.
אך לא . הוא החליט שהוא רוצה את זה קצת אחרת.
הוא אמר שיש תנאי אחד להסכמה שלו להתגרש. הוא מבקש שהיא תחזור בה מכל האשמות שהיא האשימה אותו והוא נותן לה גט על המקום. הוא הבהיר שזה חשוב לו מאחר וכאשר הוא יבקש לפתוח פרק ב', הוא רוצה "רקורד נקי".
היא סירבה לחזור בה. הוא הודיע, שאין גט, והוא דורש לנהל הליכי הוכחות בהן הוא יוכיח את "חפותו" ואת "כשרותו".
שלוש שנים של הליכים הם ניהלו בבית הדין הרבני. אחת עשרה דיונים. בהם הוא מתנגד להבאת ראיות, מחליף עורכי דין, מתנגד להצגת פירוט שיחות , מתנגד להעדת המאהבת שלו, מתנגד לחשוף כרטיסי אשראי, מתנגד לכל דבר אפשרי, הוא עומד על דוכן העדים ונחקר בחקירה צולבת, חקירה חודרנית, על דברים שבנפש, על דברים שבלב, על ערכים כושלים, על סטייה מדרך, על מזימות, על הפגיעה בילדים שלו, על דברים שכתב בהזדמנויות אחרות, על טענות שהוא טען בלי ראיות, על הכפשות שהכפיש, על הפרות של צווים שיפוטיים, על תלונות במשטרה.....
הוא עומד שם על הדוכן ומתחמק משאלות. הוא מדבר בפתוס גדול, עם כריזמה אדירה, עם כושר רטורי משובח, אולם המילים....אוי המילים הריקות, אוי....ההתחמקות מהתשובות האמיתיות, ...אוי ...בטיפשותו....חושב שכולם מסביבו עיוורים וחרשים .........אוי היהירות, אוי ההתנשאות....אוי הנפיחות העצמית שמעוררת תחושות קבס.
שלוש שנים עברו. הוא נראה כמו תרנגול שמרטו לו את הנוצות. עייף, מותש, מובס.
הוא מבין את הטעות הגדולה שעשה. הוא מבין ש"זיכוי מוחלט" לא יהיה כאן אחרי הליכים שכאלה.
הוא מבין כמה אנרגיה ומשאבים הוא בזבז על דבר שמלכתחילה נדון לכישלון.
הכסף נגמר, האנרגיות נגמרו, הסבלנות הגיעה אל קיצה.
הוא הודיע שהוא מסכים להתגרש. הוא כבר לא רוצה שהיא תחזור בה מכל האשמות שהאשימה אותו. הוא ויתר על החלום שלו לרקורד נקי. הוא רק רוצה לסיים את זה מהר...כמה שיותר מהר מהר... מאחר והוא הבין שכל דיון, כל חקירה, כל עד שמביאים נגדו, רק מעמיקים עד צוואר את מצבו.
הגט סודר.
מערכת היחסים שהייתה בינו ובינה הושמדה כליל.
זיכוי מוחלט - ממש לא.
אולי, שיחרור מוקדם בשל מצב נפשי קשה.
והינה מגיעים לדיון הראשון. באוויר נדמה שיש הסכמה להתגרש.....ואם אכן כך הם פני הדברים אפשר לסיים את זה מהר ובהסכמה ועוד לשמור על חיוך.
אך לא . הוא החליט שהוא רוצה את זה קצת אחרת.
הוא אמר שיש תנאי אחד להסכמה שלו להתגרש. הוא מבקש שהיא תחזור בה מכל האשמות שהיא האשימה אותו והוא נותן לה גט על המקום. הוא הבהיר שזה חשוב לו מאחר וכאשר הוא יבקש לפתוח פרק ב', הוא רוצה "רקורד נקי".
היא סירבה לחזור בה. הוא הודיע, שאין גט, והוא דורש לנהל הליכי הוכחות בהן הוא יוכיח את "חפותו" ואת "כשרותו".
שלוש שנים של הליכים הם ניהלו בבית הדין הרבני. אחת עשרה דיונים. בהם הוא מתנגד להבאת ראיות, מחליף עורכי דין, מתנגד להצגת פירוט שיחות , מתנגד להעדת המאהבת שלו, מתנגד לחשוף כרטיסי אשראי, מתנגד לכל דבר אפשרי, הוא עומד על דוכן העדים ונחקר בחקירה צולבת, חקירה חודרנית, על דברים שבנפש, על דברים שבלב, על ערכים כושלים, על סטייה מדרך, על מזימות, על הפגיעה בילדים שלו, על דברים שכתב בהזדמנויות אחרות, על טענות שהוא טען בלי ראיות, על הכפשות שהכפיש, על הפרות של צווים שיפוטיים, על תלונות במשטרה.....
הוא עומד שם על הדוכן ומתחמק משאלות. הוא מדבר בפתוס גדול, עם כריזמה אדירה, עם כושר רטורי משובח, אולם המילים....אוי המילים הריקות, אוי....ההתחמקות מהתשובות האמיתיות, ...אוי ...בטיפשותו....חושב שכולם מסביבו עיוורים וחרשים .........אוי היהירות, אוי ההתנשאות....אוי הנפיחות העצמית שמעוררת תחושות קבס.
שלוש שנים עברו. הוא נראה כמו תרנגול שמרטו לו את הנוצות. עייף, מותש, מובס.
הוא מבין את הטעות הגדולה שעשה. הוא מבין ש"זיכוי מוחלט" לא יהיה כאן אחרי הליכים שכאלה.
הוא מבין כמה אנרגיה ומשאבים הוא בזבז על דבר שמלכתחילה נדון לכישלון.
הכסף נגמר, האנרגיות נגמרו, הסבלנות הגיעה אל קיצה.
הוא הודיע שהוא מסכים להתגרש. הוא כבר לא רוצה שהיא תחזור בה מכל האשמות שהאשימה אותו. הוא ויתר על החלום שלו לרקורד נקי. הוא רק רוצה לסיים את זה מהר...כמה שיותר מהר מהר... מאחר והוא הבין שכל דיון, כל חקירה, כל עד שמביאים נגדו, רק מעמיקים עד צוואר את מצבו.
הגט סודר.
מערכת היחסים שהייתה בינו ובינה הושמדה כליל.
זיכוי מוחלט - ממש לא.
אולי, שיחרור מוקדם בשל מצב נפשי קשה.
