לא בכל יום אני מעלה שלושה ילדים (בגירים) להעיד כנגד אימם.
מאד קל, בתוך המאבק, והרצון לנצח ולהוכיח עד מעבר לכל ספק את הטענות של הלקוח שלך, להקריב קורבנות על מזבח "הרצון לנצח".
העלאת שלושה ילדים על דוכן העדים זו פעולה אגרסיבית. מדובר בחבית של אבק שריפה שיכולה להתפוצץ לכולם בפנים. לכן, נדירים המקרים בהם אני עושה זאת. יחד עם זאת, מדובר בהרבה מאד כסף המונח על כף המאזניים, ולא ניתן לוותר בנקל, גם כאשר מדובר ביצירת עימות ישיר בין ילדים לבין אימם.
שני דברים עשויים לנחם אותי שעה שאני נוקט בפעולה אגרסיבית שכזו:
האחד, העדתם של הילדים תחשוף את טענות הכזב של האישה, ויימנעו מהלקוח שלי נזקים כבדי משקל.
השני, יש בי מחשבה, כי אולי דווקא טוב שמערכת היחסים בין הילדים לבין אימם (מערכת יחסים קשה מאד) תגיע לנקודת רתיחה תחת עינו הפקוחה והמנוסה של בית המשפט לענייני משפחה.
דווקא כן הייתי רוצה שכל אחד ישמיע את טענותיו, בצורה מבוקרת, מנומסת, בית המשפט יקשיב, ובית המשפט יתרום מנסיונו בפתרון הקונפליקט ו / או בהפניית הצדדים לטיפול אצל גורמים מקצועיים. במקרה הספציפי הזה, עימות בין הצדדים, אשר יביא לחשיפת רגשות ושחרור לחצים, נכון שיעשה בכותלי בית המשפט, ולא ניתן לעשותו במקום אחר שהרי הצדדים לא מוכנים להיפגש בשום מקום אחר, וכאן נכפית עליהם "הפגישה".
האישה מנסה להפעיל לחצים דרך מכרים וחברים על הילדים שלא יעידו. חבל שלא הפעילה את אותם הלחצים על מנת לקדם פגישה איתם ו / או הידברות. יחד עם זאת אני יודע שמתוך כל התסבוכת הזו, ומתוך כל הדיון הסוער שיהיה מחר, והוא יהיה סוער, כי כולם פגיעים וכולם רגישים, יכול לצאת גם משהו טוב. יעלה בידי הלקוח שלי להוכיח את טענותיו, ואולי, מתוך שיחרור הלחץ והכאב הילדים ואימם יצאו לדרך חדשה.
ימים יגידו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה